מחלת זאבת-לופוס, הינה מחלה אוטואימונית, כרונית, אשר עלולה לפגוע עם חלוף הזמן, פגיעה רב מערכתית ולגרום לתסמינים ולסימפטומים רבים ומרובים בכל מערכות ואיברי הגוף.
בשל היותה מחלה אוטואימונית (מחלה בה מערכת החיסונית של האדם תוקפת את עצמה), עדיין אין בנמצא את הסיבה או הסיבות הראשיות להתפרצות המחלה ובשל כך, קשה מאוד לטפל ולנטרל אותה באופן מוחלט. מחלת זאבת-לופוס, עלולה להתפרץ אצל כל אדם, בכל מין ובכל גיל ( לופוס ילדים), אך היא נמצאת בשכיחות גבוה בעיקר בנשים צעירות.
סימפטומים של לופוס הינם רבים מאוד ולרוב אינם ממוקדים רק לאיבר או מערכת אחת אלא מפוזרים ופוגעים במספר מערכות בו במקביל, כגון: מערכת העור, מערכת הלב, מערכת הנשימה, הכליות וכדומה. בנוסף, המחלה באה לידי ביטוי קליני בצורה שונה מאדם לאדם ולכן הטיפול בזאבת-לופוס הינו פרטני וספציפי בהתאם לחומרת המחלה, סוג הזאבת (קיימים מספר סוגים), גיל, מין, האם האישה לפני הריון, בהריון, אחרי הריון וכדומה.
כמו כן, מכיוון שזאבת-לופוס עלולה לגרום לסיבוכים בריאותיים, יהיה צורך לתת לחולה תרופות מונעות, בכדי למנוע סיבוכים בריאותיים עתידיים, אשר עלולים לפגוע בצורה חמורה בגוף האדם, עד כדי נכות ומוות.
מרבית חולי זאבת-לופוס, נמצאים בסיכון גבוה לפתח מחלות והפרעות בכליות (עד כדי אי ספיקת כליות), פגיעה בעצמות (אוסטיאופורוזיס, שברים, נמק א-וסקולרי של עצמות), מחלות זיהומיות, דלקות, מחלות קרדיווסקולאריות ועוד. בעקבות הסיכון הגבוה לזיהום רוב חולי הזאבת-לופוס מקבלים את הטיפול במרפאות ראומטולוגיות.
טיפול תרופתי בלופוס
במרבית המקרים של חולי זאבת-לופוס, הטיפול הראשוני הניתן הוא טיפול למניעת דיכוי המערכת החיסונית, מכיוון שהמחלה היא אוטואימונית, בה המערכת החיסונית של האדם אינה מזהה את התאים הלבנים שהם החיילים ה"טובים" של המערכת ותוקפת אותם, הגוף נמצא במצב רגיש ופגיע וקיימת נטייה גבוה מאוד לפתח זיהומים ודלקות באיברים השונים.
נמצא כי סיבת המוות השכיחה ביותר בקרב חולי זאבת-לופוס היא עקב זיהומים, ולכן בכדי למנוע זאת הטיפול הראשוני הוא באמצעות תרופות ממשפחת הקורטיקוסטירואידים ובאמצעות תכשירים ציטוטוקסיים.
- תרופות ממשפחת הקורטיקוסטירואידים: ניתנות למרבית החולים. אופן מתן התרופות והמינון תלוי בחומרת המחלה ובאילו איברים פגעה. הצורה השכיחה למתן סטרואידים נקראת: pulse והיא ניתנת במינון של בין 1-0.5 גרם למשך שלושה ימים. לחולים אחדים ניתנות זריקות מקומיות למפרקים אוו לשרירים מסוג Depo.
- תרופות נוגדות מלריה: ממחקרים שנעשו נמצא כי למרות שאין קשר בין מלריה לזאבת, תרופות נוגדות מלריה מקטינות את אחוזי התגברות המחלה וגם לאחר ההפוגה, הן עוזרות במניעת פריצה חוזרת שלה. התרופה השכיחה היא הידרוקסי-כלוראקוין (פלקווניל), אותה יכולות לקחת גם נשים בהריון הסובלות מזאבת.
- לאחרונה, באיחור של 50 שנה, אישר מינהל התרופות האמריקאי תרופה חדשה וייעודית לטיפול בלופוס – בנליסטה. עד כה, התרופות הנפוצות שניתנו לחולי זאבת היו: אימורן (עוזרת לסובלים מדלקות פרקים), מתוטרקסאת (עוזרת בין היתר לסובלים מדלקות פרקים שגרונית), ציקלופוספאמיד (עוזרת לפגיעה בכליות), מיקופינולאט מופיטיל (עוזרת לטיפול בחולי זאבת עם נפריטיס וחולים עם תופעות המטולוגיות), דפסון (עוזרת לחולים הסובלים מצרעת, דרמטיטיס הרפיטופורמית). תאלידומיד (עוזרת לחולים הסובלים מתפרחות כרוניות). ציקלוספורין A (עוזרת לחולים הסובלים מניפריטיס, טרומבוציטופניה קשה, אנמיה הימוליטית ולויקופניה).
- טיפול באמצעות אימונגלובולינים: באמצעות מתן תוך ורידי של התרופה. נמצא יעיל בעיקר בחולים אשר אינם מגיבים לציקלופוספאמיד.
- טיפולים ביולוגיים: טיפולים מסוג זה עדיין נמצאים במחקר, אך נמצאו כי מסייעים בעיקר לסובלים ממחלות פרקים.
טיפול טבעי – רפואה משלימה
בנוסף לכל הטיפולים של הרפואה הקונבנציונלית, נמצא כי מספר טיפולים של הרפואה המשלימה גם כן יעילים בהפחתת התסמינים (כגון: נטרופתיה, הומיאופתיה, דיקור סיני ועוד).
כמו כן, מומלץ לחולי זאבת להימנע מחשיפה לשמש, שימוש בתכשירי הגנה במקרים בהם כן יש חשיפה, להימנע מעישון, להימצא תחת ביקורת רפואית באופן קבוע ושגרתי בכדי לזהות בהקדם סיבוכים רפואיים.